הפודקאסט מאסטר פיס

בפרק הזה, גילינו נוסחה שמאפשרת לזהות מתי קיצור דרך הוא הזדמנות אמיתית שחוסכת לך זמן, אנרגיה וכסף, ומתי הוא פיתוי מטעה – פתרון אינסטנט שמבטיח הרים וגבעות, אך בסופו את מוצאת את עצמך במצב גרוע יותר: עם פחות כסף, פחות אנרגיה ומחסור בזמן.

כולנו מכירות את המונח "טנטרום" מהתנהגות של ילדים, סצנות חסרות פרופורציה, בדרך כלל בטיימינג הכי גרוע, באמצע מקום ציבורי, כשהם נשכבים על הרצפה ורוצים לקבל את שלהם ע-כ-ש-י-ו, בדיוק בדרך שהם רוצים, ועד שזה יקרה – הם לא נרגעים. ואז אנחנו, האימהות, או נכנעות, או מאיימות, או נכנסות לטנטרום משלנו. נשמע מוכר?

אני מניחה שכועסים עליי.

הי, זאת שרי,

החיים שלנו השתנו באוקטובר האחרון. כאב, פחד, חוסר ודאות – אלה רגשות שאנחנו, כעם, כמדינה, ואפילו כפרטים, חווים יום-יום. והשבוע, כששלוש החטופות שבו הביתה, הרגשתי את כל הרגשות האלה מתערבבים – שמחה, התרגשות, אבל גם את הכאב של החטופים שעדיין שם, המשפחות שאיבדו את יקיריהן, הנפגעים וכל מה שעברנו ואנחנו עוברים בדרך.

מה יוצא ממך כשסוחטים אותך?

״הרגשתי שאני לא מוכנה להישאר במצב הנוכחי עוד רגע אחד…״, אמרה לי שרי כשהיא תיארה באוזניי את ההרגשה שהניעה אותה לעשות את השינוי, או בשפה האימונית שלי, להרגיש את רגש השינוי.

״עוד לא התחלנו להקליט וכבר ירד לי התדר״, אמרה לי שרי על תחילת הפודקאסט הזה שעוסק ברגש מריר-חמוץ, שאין מי שלא חש את טעמו מתישהו.

״מותר לה״, אמרתי לשרי, השותפה המהממתתת שלי, אחרי ששיתפה אותי באינטרקציה שעצבנה אותה באופן מיוחד.

עדי בואי נדבר על ״לעשות ריגשי״, הצעתי לעדי אחרי שהרגשתי את נחת זרועו של ״הריגשי״ וההשפעה שלו עליי.

״מי שלא טוב לו, יום טוב לו!״, הצהרתי באוזני עדי רגע לפני הפודקאסט מה אני חושבת על ״רגשות אשמה״, והסירוב שלי ליפול לבור הזה, לתכתיב החברתי הזה, שמי שלא נוהגת לפי הנורמה המקובלת, דינה להסתובב בעולם עם רגשות אשמה. ל-אאאאא מ-ו-כ-נ-ה !!!

אני ממש זוכרת איך הרגשתי שקיבלתי את הבשורה ההיא,

יש סיטואציות שיכולות להוציא אותנו מהכלים, להטריף אותנו, לגרום לנו להיות בכזה ממנטום שלילי עד שהכל נצבע בשחור,