הפודקאסט מאסטר פיס

אין לזה ברירה אלא להצליח, אין לזה ברירה אלא להצליח,

אני לא אוהבת הפתעות,

הגעתי יום אחד לעדי מבואסת,

פעם, עוד לפני שפיתחנו את שיטת האימון MSPA, והגיעה אליי מתאמנת עם השאלה, איך זה עדיין לא קרה לי, הסברתי לה בעדינות שזוהי שאלה דפקטיבית שיוצרת מבוי סתום🤦‍♀️🤷‍♀️

אני רגילה להתאמץ, להתאמץ למצוא חן, להתאמץ להתאים, להתאמץ שיצליח, להתאמץ שלכולם יהיה טוב, להתאמץ שהכל ידפוק כמו שעון, להתאמץ שיהנו, להתאמץ להתמיד, להתאמץ.

לא תכננתי שהפודקאסט הזה יהפוך לאימון אישי, אבל איך שקיבלתי את הוואטסאפ אפ הזה לפני שהקלטנו, חשבתי: ״אין מצב, מה זה המחיר הזה, הם עושים צחוק???!!!!״

להשתנות, בשביל מה?

״זה לא התפקיד שלי״, אמרתי לעדי ברגע של חולשה, ובעוד רגע נוסף, ובעוד רגע אחר.

שמתי שעון, הבטחתי לעצמי שזהו, מחר אני קמה מוקדם ונוסעת לחדר כושר, וזה גם לא יהיה ארוע חד פעמי, ואז בפער הזה שבין הלילה ליום, קורה שם משהו, מתעוררת שם ישות מסתורית שלוחשת לי בקול משכנע וסופר מפתה: ״השתגעתתתתת? בקור הזה לצאת מהבית? את יודעת שזה היום הכי קר בשנה? וכשתחזרי עם דלקת ראות, וקוצר נשימה מי יטפל בך? זה שווה לך?

״עדי, אפשר שסיפור על אהבה וחושך, יהיה רק על אהבה בלי החושך?״, הבעתי בכל רם משאלת לב שלי.

אני כריזמטית?

עדי בואי נדבר על ״לעשות ריגשי״, הצעתי לעדי אחרי שהרגשתי את נחת זרועו של ״הריגשי״ וההשפעה שלו עליי.

״רוב מערכות היחסים שלנו מתנהלות מתוך Win Lose״, מצאתי את עצמי מכריזה באוזני שרי מספר פעמים במהלך השבוע האחרון 📣📣📣

אני מוצפת, הראש שלי עמוס, אני מרגישה שאני לא מוצאת את הרגליים ואת הידיים, הכל עליי, אין לי זמן לטפל בעצמי, עכשיו במיוחד, כולם צריכים אותי, את יודעת, זה המצב, אין לי זמןןןןןן

״מי שלא טוב לו, יום טוב לו!״, הצהרתי באוזני עדי רגע לפני הפודקאסט מה אני חושבת על ״רגשות אשמה״, והסירוב שלי ליפול לבור הזה, לתכתיב החברתי הזה, שמי שלא נוהגת לפי הנורמה המקובלת, דינה להסתובב בעולם עם רגשות אשמה. ל-אאאאא מ-ו-כ-נ-ה !!!

״תשוקה״, מוטיב בסרטי אהבה גדולים מהחיים, הרי כמה מאיתנו באמת חוות תשוקה ביומיום, בעבודה? בעשייה? בזוגיות? ואולי זו בכלל המצאה של הוליווד שמוכרת לנו אשליות נוצצות ובלתי מושגות ?

״לא, ממש לא״, אני מיהרתי להגיד לעדי, כשהיא באה אליי עם הרעיון שנשמע לי אז הזוי, להיכנס למשטר דיאטה קפדני.

"פודקאסט 100 את מאמינה???", שאלה אותי שרי בהתרגשות ואני עניתי בנון שולנטיות, שלא אופיינית לי , "ברוררר", כשאני מתחברת למשהו באמת, קל לי להתמיד🙏🏻

״איך אפשר בכלל להיות חיוביות, עם כאלו חדשות?!״, אני שומעת שוב ושוב ממתאמנים שלי, ואני מבינה, כמה זה אנושי לתת לחדשות לצבוע את הכל בשחור, להתמסר להן, ואז לשקוע.

״אני יודעת״, קראתי לשרי בצהלה שלא אופיינית לי כעת, בימים המסוייטים שכולנו עוברים, ״בואי נקליט פודקאסט על גישה מנצחת בזמן משבר״.

אנחנו רוצות שהמלחמה הארורה הזו כבר תסתיים, בנצחון מוחץ ובהבסה של החמאס,

חוסן מבחינתי הוא לא לא ליפול, אלא כמה מהר אנחנו נעמדים על הרגליים.

ביחדנס, ביחד שיוצר ניסים,

״איך יוצרים תקווה בזמן כזה אסון?״, שאלתי את עדי, וחשבתי שאולי בפעם הראשונה, גם היא תישאר חסרת מילים.