הפודקאסט מאסטר פיס

זה אולי הפודקאסט הכי מרגש שהקלטנו.

הפודקאסט המטורף הזה נולד משיחה אישית שקיימנו, אני ושרי, בים.

אם הייתי יכולה להסתכל שוב בעיניי התכלת של סבתי פֶּשקה זכרונה לברכה,

אני מתרגשת כל פעם מחדש, מאינסוף האפשרויות שמציע עולם האימון, כדי שלי ולכל אחת מאיתנו יהיה באמת טוב, טוב שאינו תלוי באף אחד אחר מלבדנו, זו גלולת הקסם, הכי טבעית והכי מיידית שקיימת, והיא דורשת פתיחות ומוכנות לצמוח - מוכנה?

כשהמציאות טופחת לנו בפנים – מן דחייה שכזו, קשה וצורבת –

הפתעתי את שרי, כן, כן ממש הפתעתי אותה, העליתי את הכעס שהיה לי כלפיה, מי היה מאמין שאני אכעס ואני אדבר על זה איתה ובפודקאסט-

אחת התעלומות הגדולות ביותר היא איך ליצור תוכנית פעולה שמתאימה בדיוק למידותייך – כזו שלא מכניסה אותך ללחץ, שאת יכולה לעמוד בה, ושלא תשאב אותך לגמרי כי "יהיה לי יותר קל מחר", או כי את נהנית ממנה כל כך שזה לא יפגע בשום דבר אחר... כל הסיפורים שאנחנו מספרות לעצמנו כדי להסביר למה לא עשינו, למה לא הספקנו, או למה אנחנו פשוט חייבות עכשיו להקדיש את כל הזמן לדבר אחד, ולשים בצד דברים אחרים.

בפרק הזה, גילינו נוסחה שמאפשרת לזהות מתי קיצור דרך הוא הזדמנות אמיתית שחוסכת לך זמן, אנרגיה וכסף, ומתי הוא פיתוי מטעה – פתרון אינסטנט שמבטיח הרים וגבעות, אך בסופו את מוצאת את עצמך במצב גרוע יותר: עם פחות כסף, פחות אנרגיה ומחסור בזמן.

כולנו מכירות את המונח "טנטרום" מהתנהגות של ילדים, סצנות חסרות פרופורציה, בדרך כלל בטיימינג הכי גרוע, באמצע מקום ציבורי, כשהם נשכבים על הרצפה ורוצים לקבל את שלהם ע-כ-ש-י-ו, בדיוק בדרך שהם רוצים, ועד שזה יקרה – הם לא נרגעים. ואז אנחנו, האימהות, או נכנעות, או מאיימות, או נכנסות לטנטרום משלנו. נשמע מוכר?

בפרק הזה, אנחנו מכניסות אותך אל מאחורי הקלעים של מאסטר פיס, ומשתפות בכנות על רגעים שבהם הצרכים והרצונות שלנו – שלי ושל שרי – מתנגשים. איך במצבים כאלה אנחנו מוצאות את עצמנו פועלות מתוך הישרדות, מרצות, ואפילו חוששות שאם נעמוד על שלנו, אולי בסוף נישאר לבד בחושך.

זה אחד הנושאים האימוניים שאני הכי הכי אוהבת.

קרה לך פעם שרק המחשבה על להתחיל תהליך גרמה לך לוותר עוד לפני שעשית את הצעד הראשון?

אני מניחה שכועסים עליי.

הי, זאת שרי,

אם הייתי פוגשת אותי בת ה 35, הייתי מחבקת אותה ולוחשת לה, עשית כמיטב יכולתך, אני סולחת לך על כל הטעויות שעשית, הכרזתי לשרי בהתרגשות ושרי כהרגלה בקודש הקשתה עליי

החיים שלנו השתנו באוקטובר האחרון. כאב, פחד, חוסר ודאות – אלה רגשות שאנחנו, כעם, כמדינה, ואפילו כפרטים, חווים יום-יום. והשבוע, כששלוש החטופות שבו הביתה, הרגשתי את כל הרגשות האלה מתערבבים – שמחה, התרגשות, אבל גם את הכאב של החטופים שעדיין שם, המשפחות שאיבדו את יקיריהן, הנפגעים וכל מה שעברנו ואנחנו עוברים בדרך.

זו הפעם הראשונה בשלוש שנים שאני מחכה להקליט פודקאסט כדי לפתור סוגיה שמטרידה אותי שניםםםםם

🎉 שלוש שנים לפודקאסט השבועי שלנו!

״את יודעת כמה עזים הכנסתי, רק כדי להבין כמה טוב היה כאן לפניהן…״, צחקה שרי בקול גדול לאורך כל הפודקאסט השובב הזה, שמדבר על הנטיה האנושית כל כך להתלהב ממשהו או ממישהו, שמסתבר בדיעבד שהם עזים, שכדאי להיפטר מהם, כמה שיותר מהר.

יואווו נראה לי שזה הפודקאסט האחרון לשנת 2024, אמרתי לשרי בהרהור,

מה יוצא ממך כשסוחטים אותך?

״תני לו״, אמרתי לשרי, את מה שחשבתי שהוא ברור מאליו.

״אנחנו כל-כך אותנטיות״, אמרתי לשרי אחרי שהקשבתי לפודקאסט הזה, עוד לפני עריכה, לא התאפקתי.

״הרגשתי שאני לא מוכנה להישאר במצב הנוכחי עוד רגע אחד…״, אמרה לי שרי כשהיא תיארה באוזניי את ההרגשה שהניעה אותה לעשות את השינוי, או בשפה האימונית שלי, להרגיש את רגש השינוי.